פסק-דין בתיק עת"מ 002388/04

עתירה זו מופנית כנגד החלטת המשיבים להרחיק את העותרת מישראל.

על פי העובדות כפי שפורטו בעתירה ובתגובת המדינה, העותרת שהינה אזרחית מולדובה, נכנסה לישראל בתאריך 29.3.01 על פי אשרת עבודה. בתאריך 6.6.04 נעצרה העותרת בשל שהייה שלא כדין.

בכתב העתירה אין העותרת מציינת היכן עבדה, בתקופה שבין כניסתה כדין לארץ למעצרה; אולם

מתשובת המדינה אני למדה, כי אין בידי המשיבים כל מידע באשר להעסקתה אצל מעסיק כדין.

בעקבות שימוע שנערך לעותרת החליט משרד הפנים לפעול להרחקתה מישראל.

בדיון שהתקיים בתאריך 10.6.04 בפני בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, טענה העותרת כי עבדה בתחום הסיעוד, מבלי לציין את שמות מעסיקיה, או כל פרט אחר, שיאפשר בירור גרסתה.

באשר להחזקתה במשמורת טענה העותרת כי היא מבקשת שחרור בערובה לחודש על מנת להסדיר את ענייניה.

בית הדין קיבל את בקשתה והורה על שחרורה בכפוף לתנאים מסוימים ובין היתר, הפקדת ערובה, הצגת כרטיס טיסה ודרכון בר תוקף. כן הותנה השחרור בעזיבת העותרת את ישראל בתוך 20 ימים מיום השחרור.

בתאריך 5.7.04 פנתה העותרת לבית הדין בבקשה להארכת שחרורה בערבות ובקשתה התקבלה

באופן שתקופת השחרור הוארכה ב-21 ימים נוספים. בית הדין נעתר גם לשלוש בקשות נוספות להארכת מועד.

ורק לאחר שמוצו כל האפשרויות לקבלת ארכה על ידי בית הדין, הוגשה העתירה לבית משפט זה. במקביל התבקש בית המשפט ליתן צו ביניים שימנע את גירושה של העותרת או מעצרה וגם בקשתה זו התקבלה.

לטענת העותרת, פניותיה למשרד פנים לא זכו לכל מענה ובינתיים נמצאה משפחה מכפר קאסם הזכאית להעסיק עובד סיעודי ומעוניינת להעסיקה.

לאחר שהתקיימו מספר דיונים במסגרתם בחנו המשיבים את בקשתה של העותרת מחדש, נתקבלה תשובת המדינה לפיה אין לקבל הבקשה מאחר שנסיבותיה אינן תואמות את שנקבע בנוהל "שמיים סגורים" ביחס לניודם של עובדי סיעוד.

לאחר שבחנתי את נסיבות העתירה החלטתי לדחותה.

כפי שציינתי לעיל, העותרת שהתה בישראל במשך למעלה משלוש שנים מבלי שעלה בידה להראות כי בשלב כלשהו הועסקה על ידי מעביד בעל אשרה. משך השהייה הבלתי חוקית חורג במידה בלתי סבירה, מהנוהל שנקבע ביחס לעובדי סיעוד, אשר אמורים לפנות למשרד הפנים לצורך הסדרת מעמדם, בתוך 30 או 60 יום מיום סיום העסקתם.

גם אם נכונה טענת העותרת ופניותיה למשרד הפנים, סמוך למעצרה לא טופלו כלל, אין בכך כדי לשנות את המסקנה המתבקשת ממשך השהייה, מכיוון שפנייתה הראשונה חרגה באופן בלתי סביר מהמועדים שנקבעו בנוהל.

בעע"מ 11268/04 מדינת ישראל ואח' נ' לי בינג, נקבע על ידי בית המשפט העליון שגם אם לא הוסדר מעמדו של השוהה הבלתי חוקי, בשל נסיבות שאינן בשליטתו (ודבר זה לא הוכח בענייננו) אין בכך כדי לחייב את משרד הפנים ליתן לו אשרת שהייה בישראל.

עוד נקבע כי:

            "למשיב אין זכות קנויה לשהות בישראל ואשרת השהייה והעבודה שלו

בישראל הותנתה בכך שיעבוד, על פי אישור, אצל מעביד בעל היתר